את ילדותה עברה בעיירה שאמבלי בפרוורים הצפוניים של פריז. בגיל 10 החלה לעסוק בריקוד ובהתעמלות קרקע במסגרת חוג בית ספרי. בשנים 1980–1981 (בגיל 14- 13), זכתה בתואר אלופת מחוז פיקרדי בהתעמלות קרקע.

במקביל, עסקה גם בכתיבה כתחביב, היא כתבה שירים, סיפורים ועוד. יכולות הכתיבה שהפגינה הרשימו את מוריה לאורך כל שנותיה בבית הספר.

בהיותה בת 15 צפתה במקרה בפרק ממיני סדרת הטלוויזיה "אישה ושמה גולדה" שהותיר עליה רושם עמוק. הפרק עורר את סקרנותה וזו חשפה אותה למוצאה היהודי ולמדינת ישראל אותה ראתה כ"מדינה קטנה עם חזון גדול". ברקוביץ החלה להאזין באופן קבוע לתחנת הרדיו הצרפתי-יהודי "רדיו הקהילה היהודית", שם התוודעה לקיומה של עמותת שר-אל המארגנת פעילות התנדבותית בצה"ל. ברקוביץ שכנעה את הוריה להתיר לה להתנדב במהלך חופשת הקיץ במסגרת העמותה. על אף שהעמותה מפעילה מתנדבים מגיל 18 ומעלה, התעקשה להתנדב ושכנעה את אנשי העמותה לכלול אותה במסגרת ההתנדבות למרות גילה הצעיר

ביולי 1984, הגיעה לראשונה לישראל, כמתנדבת במסגרת העמותה בבסיס צה"ל בג'וליס. בבסיס זה עבדה במשך כחודש וחצי בתיקון טנקים. במהלך תקופה זו זכתה לפגוש את תת-אלוף אהרן דוידי ואת הרמטכ"ל דאז משה לוי שהתרשמו מאוד מנחישותה לעלות לישראל ולשרת בצה"ל שירות מלא. דוידי אף הבטיח לה לקחת אותה תחת חסותו לכשתממש את רצונה זה.

בספטמבר 1984 עברה לתיכון "סופי ז'רמן" היוקרתי בפריז לשנתה האחרונה בבית הספר.

ב-13 בדצמבר 1984, בדרכה לבית הספר החליקה על רציף רכבת, נפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת וכתוצאה מכך נקטעו שתי רגליה.

במשך שבועיים נאבקו הרופאים על חייה. ברקוביץ שהתה באשפוז מעל חצי שנה, במהלך תקופה זו ביקר אותה דוידי אשר שב והצהיר על מחויבותו לה, ואילו ברקוביץ מצידה הבהירה לכל הסובבים אותה כי בתאריך המיועד לגיוסה בכוונתה לעלות לישראל ולהתנדב לצה"ל. על אף חוקי צרפת שמונעים זאת (בשל היותה קטינה), שכנעה את רופאיה והוריה לשחרר אותה מבית החולים ולהתיר את יציאתה מצרפת.